פוני קצר.
הפוני של ג'ני הוא סימן ההיכר שלה כבר שישים וארבע שנים לפחות.יש לו שלושה מצבים: קצר מידיי. בדיוק וארוך מידיי.
בערך פעם בחמישה וחצי שבועות היא מספרת אותו בעצמה. היא עומדת בחדר האמבטיה על שרפרף שהורים קונים לילדיהם כדי שיוכלו להגיע למראה בעודם מצחצחים שיניים. היא מביטה במראה ורואה שוב איך הזמן עבר.
כשהייתה קטנה הפוני היה בצבע חום זהוב. מייקל היה אומר לה שהפוני שלה הוא וילון למחשבות שלה.
מייקל וג'ני גדלו בעיירה קטנה ליד ליברפול. בבית ספר יסודי למדו באותה כיתה (הייתה רק כיתה אחת באותה תקופה) ובתיכון הפכו לזוג. במשך שלוש שנים היו הולכים כל שבת לסרט בקולנוע המקומי.
בסופי השבוע של חודשי הקיץ ג'ני הייתה מכינה להם סלסלת פיקניק עם נקניק, חריץ גבינה ולחם מאפה ידיה ועוגת שזיפים. הם היו נוסעים באופניים עד שהיו מוצאים מקום מספיק רחוק, פורסים את המפה משתרעים עליה, מחפשים צורות בעננים ומדמיינים איים ציוריים אותם יבקרו עם כסף שהם יחסכו.
שעות היו מתווכחים על הדוגמה של השמיכה: האם אלה לבבות שהתפצלו או עלים שהתחברו.
המפסיד היה צריך לנשק את המנצח או אולי ההיפך. כל קיץ שניהם הקפידו להפסיד.
ג'ני הייתה בטוחה שהם יתחתנו אבל ההורים של מייקל חשבו אחרת.
בקיץ לאחר סיום הלימודים, הוא נשלח לעבוד בבניין אצל הדוד שלו, הקבלן בלונדון כי ההורים שלו חשבו ששום דבר לא יצא ממנו.
בלילה האחרון, נסעו לשדה שלהם, פרסו את השמיכה, שכבו זה לצד זה מביטים בירח התלוי על העץ ומאיר את הדשא ואותם. הידיים של מיקל פילסו דרכן מתחת לחצאית של ג'ני והיא הייתה עצובה מכדי לעצור אותן אז הוא המשיך תוך כדי שהוא מנשק את הדמעות מלחייה ומבטיח הבטחות שלא יקיים לעולם.
בהתחלה הם התכתבו. מיקל היה שולח לה מכתב פעם בשבוע. במכתבים סיפר לה על החיים שלו בעיר הגדולה, על היבלות בידיים, המגורים אצל דוד שלו. אחר כך התחיל לכתוב פעם בשבועיים.
פעם בחודש ואחר כך בכלל לא.
בעיר הגדולה הכל קרה מהר מידיי. דודה שלו שידכה לו בת של חברה בסוף אותה שנה היא כבר הייתה בהיריון.
ג'ני נסעה ללמוד ספרות בליברפול, חזרה להיות מורה בבית ספר התיכון המקומי, וגידלה דורות של נערות ונערים בכפר. חלקם עזבו לעיר הגדולה ועם רובם המשיכה להיפגש בחגים או בטקסי הסיום החגיגיים כשהגיעו כהורים גאים לילדיהם.
4 עשורים חלפו. ג'ני ממזמן הפסיקה לחכות.
למראית עין, הכפר לא השתנה. הרחובות המרוצפים עדיין צרים מידיי ובמרכזו אותה רחבה בה הוקרנו סרטים במאה אחרת.
את הנוף הפסטורלי ניקר שלט עצום של סניף של רשת סופרים ארצית התמקם בכניסה לכפר.
בהתחלה שימש הסניף אטרקציה לתושבים או בעיקר לתושבות אבל אם הזמן חזרו לקנות את תוצרת חקלאית ומוצרי חלב באותן חנויות משפחתיות להן שמרו אמונים. בסניף ההוא נקנו מוצרי קוסמטיקה, חומרי ניקיון וקרם פנים שהוכתר כמשנה חיים באחד מעיתוני הנשים שנשכחים אצל רופא הנשים.
ג'ני קנתה שם מארזי אוכל מוכן מחממת במיקרו שקבלה מהורי בית הספר כשיצאה לפנסיה.
ריטואל היופי של ג'ני לא השתנה בחמישים שנה האחרונות. את הפוני שלה היא עדיין גוזרת לבד.
רק שעכשיו היה שזור חוטי כסף, וכן היא מקפידה למרוח את אותו קרם הפנים.
אותו יום עמדה כהרגלה אצל הקופאית שהייתה תלמידה שלה והתעניינה בילדיה שהיו גם תלמידיה, שהבכורה שביניהם עמדה להתחתן.
מהכניסה זיהה את צדודיתה שהתכווצה עם השנים 154 ס"מ והפוני.
"ג'ני?" הוא קרא.
לקח לה בדיוק אלפית שניה כדי לזהות את הקול.
כבר שש שנים שהם חיים ביחד. פטירתה של אישתו מסרטן מהיר השאירה אותו בודד בבית הגדול והריק משלושת ילדיהם שגדלו.
כל קיץ ממש בסוף העונה ג'ני ומיקל טסים לאי האהוב עליהם. כשהוא מתרוקן מאלפי משפחות, ילדים וריח של קרם שיזוף.
כל בוקר הם אוכלים ארוחת בוקר קלה על בסיס יוגורט סמיך כמו שמנת עם פירות חתוכים טובעים בו. במשך הימים הם מטיילים בין כפריו של האי, אם לא קר מידיי הם טובלים במי התכלת. בצהריים הם נחים ולקראת שקיעה יושבים יד ביד על החוף. כשהשמש צורבת את המים וגולשת לתוכם הם פוסעים לטברנה האהובה עליהם באחת מהסמטאות הצדדיות המתפתלת מהרחוב הראשי.
הם עדיין משלימים פערים של חיים בסיפורים.
