דנה נמה. דנה קמה. דנה למה?
שנה בדיוק.
365 ימים ולילות מאז שהם הפרידו כוחות.
בתל אביב כמו בתל אביב עשו את זה מנומס. גרים רחוב אחד ליד השנייה כדי שלילדים יחסכו טראומות מיותרות. יש להם מספיק. ונכון לעכשיו המשפחה שלהם מפרנסת מטפלת משפחתית, שלושה פסיכולוגים ומטפלת באומנות.
היא עושה מסעות פסיכודליים בסופי שבוע שהיא נטולת ילדים. פטריות, שיקויים ושאר חומרים מרחיבי תודעה. לא שזה עוזר מי יודע מה אבל היא מחכה בסבלנות להארה. באחת מהסדנאות הכירה את זה שלא זוכרת איך קוראים לו, ידוע בכינויו ה"סטוץ הראשון אחרי הגרושים". היה הזיה.
365 ימים.
הקטן חזר להרטיב ושניהם ישנים איתה במיטה. היא מחזיקה מעמד. בטח שמחזיקה.
המצחיק הוא שהיא רצתה להיפרד בשנים האחרונות ובסוף הוא בא ואמר שזהו.
די. נגמר.
הוא לא אוהב אותה יותר.
לא היה לה מה להגיד. התגרשו אבל לא חשבה שזה יהיה כל כך נורא.
לפני 365 ימים שקלה 52 ק"ג. היום שוקלת 45 ק"ג ועל המטר שבעים ושתיים שלה זה מעט. כשהיא הולכת ברחוב, המבט שלה משוטט לחלון הראווה שם היא רואה אישה דקה, גרומה, קצת כפופה. לפעמים היא מפחדת שיום אחד היא פשוט תשבר. כמו ענף עץ יבש.
בלילות כשהילדים אצלו, היא יושבת על כורסת הביטאט מסוגננת, רגליה מקופלות תחתיה, כמו שהייתה ילדה, מדליקה לעצמה ג'וינט ומביטה אל השקיעה או הזריחה, מה שבא קודם.
יש לה עוד כמה דברים לסיים לכתוב ליום ראשון. כן היא עדיין מתפרנסת מכתיבה. את עוולות העולם היא כבר לא תתקן, מקסימום פרזנטציה למנכ"ל או תסריט לסרט תדמית. בעשור הקודם הייתה עיתונאית מבטיחה ויפה לפרנסתה. היום היא לא יודעת מה היא.
השמש כבר מזמן סיימה את המופע והיא שומעת מהמרפסות של השכנים את החדשות. נזכרת שיום שישי היום. היא לא אכלה ארוחת ערב. אין לה תאבון.
כבר כמה חודשים היא מתעוררת כל בוקר ב 05:15 בגלל צעקות הפועלים של משאית הזבל. מתהפכת במיטתה. מנסה לדחות את הסיגריה הראשון ואת הקפה שאיתה. מצליחה כשהיא נחושה לדחות עד 05:25.
קפה נמס של ג'קובס היא שונאת. אחרי שנים של ישיבה בבתי קפה היא צריכה אותו חזק. גם אם הוא פושר העיקר שיהיה לו טעם וחזק. כוס חד פעמית כדי שהיא תוכל לאפר בתוכה.
אם היא רוצה קפה לבוקר כדאי שתזיז את עצמה.
משחילה כפות רגליים לכפכפי הוויינס מהוהות הסוליה. יורדת עם שקית זבל הקטנה לקפה בסוף הרחוב.
השעה 22:30. אין לה מושג מתי תרדם הלילה או מתי תתעורר אבל היא מוכנה לכל תרחיש יקיצה.
בבית קפה היא פוגשת חבורה עליזה. קולגות מתקופות שעברו. היא מעבירה יד בשערה, הברשת אצבעות וחושבת על זה שהיא לא הסתרקה כבר יומיים. פעם אין מצב שהייתה יוצאת ככה מהבית. מילא בלי חזייה, זה הכי פחות נורא. לא נשאר שום דבר אחרי ההנקות והרזיה.
היא מחכה ליד הבר עד שהקפה לקחת יוכן לה, בינתיים מחליפה מילים ומשלימה פערים עם היושבים.
מעדכנת שהיא והוא כבר לא וכן יש לה שני ילדים. הזמן עובר שנהנים . מנסים להיזכר מתי בפעם האחרונה נפגשו. מזמינים אותה להצטרף אבל היא ממש לא התכוננה לדבר עם אף אחד ב 24 שעות הבאות. רק תשבי תשתי איתנו את הקפה.
לא לא היא מסבירה הקפה למחר בבוקר. חייבת את הראשון חזק והקפה מתחת לבית נפתח רק בשמונה.
מקבלת את הקפה ונפרדת לשלום.
עולה לקומה החמישית. נכנסת הבית ומדליקה את האור במסדרון. שניה חוככת דעתה אם לפתוח טלוויזיה בסלון או מחשב או מה אבל ממשיכה לחדר השינה. מניחה את הקפה על הארונית ליד המיטה. הוא כבר פושר אבל יחכה לה בדיוק פה.
לא בא לה להתקלח. לא בא לה לצחצח שיניים.
החצאית נושרת מעצמה.
מעיפה כפכפים.
נשארת עם תחתונים וגופיה מרוטה. גם היא.
מדליקה את הטלוויזיה בחדר השינה. קומדיה רומנטית בנטפליקס מציעה לה את עצמה. היא שונאת מתח. תרדם אי שם בין שהגיבורה תבין שחייה עומדים להשתנות והיא צריכה לבחור באהבה או בעצמה או ההיפך. או גם וגם.
מחר 366 ימים לגירושים.
42 ק"ג
17 כוסות קפה
5 ג'וינטים
עוד יום עבר.
