באולם ענקי וחשוך עם מסך ענקי מולו עשרות כורסאות לבנות של איקאה להערכתי, נוחות ומזמינות, מסודרות בשלוש שורות ואנשים באים מתיישבים, צופים והולכים כשהם ממצים את הרגע. קטע.
זמן.
אנחנו התיישבנו שם (ביתי ואני) לאחר יום הליכה מפרך ושקענו לספה הרכה והחשיכה המחבקת.
בהיתי במסך בניסיון להבין מה אני רואה.
לוקח כמה דקות להבין מה הקטע עם הזמן וכשמבינים זה מרתק, גאוני ומעורר מחשבה.

באופן כללי, ככל שאני מתבגרת, ההתעסקות עם ממימד הזמן וההתמודדות עם העובדה שאני זמנית הופכת להיות מאתגרת יותר.
הזמן החולף שלא יחזור. הדברים שאני רוצה להספיק. הזמן שאני מבזבזת על שטויות. הזמן שעבר ובזבזתי על שטויות. ואיך פתאום עברו חמישים שנה.
מסתבר שאני לא היחידה שהעיסוק עם הזמן מטריד אותה. בגלריה טייט מוצגת עבודת וידאו מדהימה בשם THE CLOCK (השעון) של האומן כריסטיאן מרסי (שאת שמו אני זוכרת בגלל שצלמתי לי ולא היה לי מושג מיהו עד שנפגשו שם).

ב 24 שעות של קטעים מסרטי קולנוע בהם על זמן. שעון מופיע על הקיר, הדמויות מציינות את השעה, לוח שנה ועוד עשרות דרכים. דקה דקה נאספה עד שנוצרה עבודת וידאו של האומן כריסטיאן מרסי.
זה לא לקח לו דקות, זה לקח לו שנים בהן הוא נעזר בצוות של עוזרים שצפו בסרטים, ותכניות טלוויזיה ולקטו עבורו את הקטעים הרלוונטיים. הוא ערך אותם בצורה גאונית ויצר סיפור חדש על ידי חיבור של קטעים שלא קשורים אחד לשני למעט איזכור של זמן ומקום.
יש אלמנט של טריוויה וניסיון לנחש מאיזה סרט הקטע אבל הזמן עובר כל כך מהר שלא מספיקים.
לעומת סרט קולנוע אמיתי בו מקצרים לנו אתה זמן והגיבורים מתבגרים ועוברים מרחקים גאוגרפיים במהלך שעה וחצי. פה לא חסכו מאתנו אף דקה. דקה. דקה.
היתרון שאפשר לצאת כשבא לך.
החשיכה ורכות הכורסה לא הותירו לי ברירה ושקעתי לנמנום קל של 12 דקות (זכרתי את הפריים האחרון שהייתי בהכרה).

בשורה התחתונה: חבל על הזמן.


אפשר לשלוח לך תובנות, 
הצעות ומילים שוות?


שם ומשפחה*
כתובת אימייל*
מס' טלפון