לאחר טראומת מחנה פסח של צאצאנו הרכים החלטנו שהפעם אנחנו נוסעות לבדוק מה קורה בשטח. שתי אמהות יצאו לדרך בים בם בום.
ארזנו את הילדים שילחנו אותם בבוקרו של יום, נתנו להם להתרחק קצת ויצאנו לדרך בצהרי יום. ליתר דיוק, רבע לשלוש.
בקניון השרון בנתניה הצטיידנו בעוד קצת "צ'ופרים". שיהיה. לפולניות מתארחות לא נעים לבוא בידיים ריקות מרחוק.
עכשיו יצאנו באמת אל הדרך. הרוח מבדרת את שערותינו, המוסיקה מפזזת ואנחנו מזייפות כאילו אין סולם תווים בעולם, מרגישות חופשיות, מאושרות
ןצעירות בעשרים שנה (עם רכב מהעבודה של הבעל). ברמת ישי עצרנו לארוחת צהריים מאוחרת. לעסנו לאט.
מימי לא התקשרו אלי כל כך הרבה אמהות טרודות בשאלה: "מה נשמע? מה קורה? ראיתן את הילדים שלי? הגעתן?"
"הכול מעולה. פשוט נהנות מכול רגע. אההה הילדים, לא ראינו, עוד לא הגענו."
לא יודעת להסביר מה היה בדיוק באותן חמש שעות באותה נסיעה סתמית לכאורה שנטע בנו את התחושה המדגדגת כי לחופש נולדנו(פעם). שילוב של טיול שנתי ו"תלמה ולואיז" בלי החלק עם בראד פיט והקפיצה בסוף אל הסוף. בלי ילדים במושב האחורי, בלי "מתי נגיע?", בלי הפסקות פיפי, בלי "אימא היא מציקה לי" רק אנחנו והכנרת.
הויי כנרת שלי מעולם לא נראתה עגולה יותר. רטובה יותר. מזמינה יותר. אז מתחנו את התענוג עוד קצת עוד כוס תה עם נענע אצל עלי על שפת הכנרת בכפר מנחם.
בשמונה בערב הגענו. בזכות שעון הקיץ היה עוד אור. ראינו את שלל ילדנו וילדי חברותינו. כאמור, נפרדנו מהם לפני 12 שעות תמימות אבל לצפון זמן משלו. והם השתנו האמת. עייפים יותר, מלוכלכים יותר ואפילו אוהבים יותר. אמהות שרואים משם לא רואים מכאן.
נשקנו וחיבקנו, מחינו דמעה, קלענו צמה, התעניינו במסלול, בדקנו את סידורי השינה, קבלנו דיווח מפורט על תפריט ארוחת הערב.
ואז התחילה הם נקראו לפעילות הערב. לא ברור לי עד עכשיו מה היה שם אבל זה קשור במילה "מורל". כל הקטע של מורל הוא מקרה קלאסי של המורל קם על יוצרו. אם פעם המורל היה בין לבין, הדבק, הפרסומות בין המשמעות והפעילות היום המורל הוא העיקר. הוא המשמעות. הוא הפעילות. אני לא יודעת אם זה דינה של התנועה או שאני כבר זקנה לא מבינה אבל זאת עובדה.
בינתיים, סיימנו את שיחות הדיווח מהשטח לכל המתעניינות (כן הוא קיבל את האוכל, הוא עייף, לא כואב לו, כן כואב לו). בדמיוני כבר ראיתי אותנו חוזרות הביתה כששתינו דוחפות את הרכב עמוס 17 ילדים שרצו לחזור איתנו הביתה. אז הגיעה שעת השינה- התמקמנו במרכזו של המחנה. נפחנו מזרונים. דיווחנו לצאצאים שאנחנו פה אם צריכים אותנו באמצע הלילה וכיבוי אורות. ישנו כמו מרמיטות בוגרות. הסנדוויצ'ית לצידי.
התעוררנו בשש בבוקר. העולם היה שקט והילדים גם. נהנו מרגעי חסד דוממים אחרונים לפני תחילת "המורל" שימשך עד סופו של יום.
חלקנו פת שחרית של שני ביסקוויטים מודבקים בשחר העולה, מעדן שלא נס ליחו ותה דלוח גם. לקחנו בגדים רטובים ומסריחים מטיול יום אתמול, חילצנו סנדוויצ'ים מעוכים מאתמול ונפרדנו בזריזות לפני שהרהורי חרטה וגעגועים הביתה יקצרו את המחנה בשני שליש.
הדרך חזרה הייתה קצרה בצורה משמעותית. עם טרמפיסט משלשל כבר לא יכולנו להתמסר לקטע הקולינארי. קפה קצר בתחנת דלק ובעשר היינו בבית. קצת כמו לחזור מחוץ לארץ אחרת.
אנחנו כבר מתכננות את הטיול הבא. בלי תירוצים של לבקר את הילדים פשוט לקום ולנסוע. כן אפילו עם שק שינה.
כיפת השמיים מעולם לא נראתה כה גבוהה, קסומה ומנצנצת. יותר גבוהה מכל תקרת צימר.
אתם מוזמנות. אנחנו לא מחכות עד העונג הבא או המחנה הבא מה שיבוא קודם.
הילדים בכל אופן חוזרים מחר. אחרי עוד לילה עם כוכבים.
נ.ב
טלפון קורע לב ושטוף דמעות לא נחסך ממני בשעה עשר בלילה בבקשה נואשת שאבוא לחלץ.גייסתי את מעט קור הרוח שלי במצבים מסוג זה וברכתי בלילה טוב. שעה לאחר מכן הרגעתי את מצפוני (כאחת האימהות) בשיחה לאמא מלווה שנותרה אישרה שנרגעו הרוחות והן כרגע מתכננות "לילה לבן".
טוען ...
תגובות אחרונות