נשיות: מה זה משנה?

TED, דיעות, יחסי ציבור, נשיות אין תגובות »

ציירת הקריקטורות של הניו יורק טיימס ליזה דונלי בהרצאה במסגרת TED על הקשר בין נשיות(שלה ושלנו), הומור ושינוי.
(לדעתי הייתה עליה פעם סיטקום לפני עשר שנים) היא טוענת שנשים הם נשאיות השינוי בחברה דרך סיפורה האישי ומצגת משעשעת (קריקטורות כמובן) היא מספרת על דרכה הנשית וההומוריסטית לעשות שינוי.שווה להסתכל.
אני הולכת לכתוב את השינוי שלי. יום מלא שינויים.

שיתוף ורשתות חברתיות:
  • Print this article!
  • Digg
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • E-mail this story to a friend!
  • LinkedIn
  • TwitThis

עוד אינפוגרפיה והפעם- אהבה היא שדה קרב

בלוג, מילים תגובה אחת »

מה לעשות מודה- התמכרתיֱ לאינפוגרפיות ובמקרה או שלא במקרה בחרתי עוד אחת על מערכות יחסים, מבוססת על מחקר שעשתה דורקס- חברה ליצור קונדומים בנושא (לא ברור לי מה הקשר אבל ניחא) קבלו.

3 מיליון יוצאים לפגישה ראשונה כל יום. חלקם יסיימו את במפגש מיני חד פעמי אך לעומת זאת כמה מהם יסיימו בנישואים (לא באותו לילה אני מניחה).

56% מהזוגות הנישואים לא מרוצים מחיי המין שלהם

22% מפצים את עצמם בבגידה. שימו לב בצד מצורף מידע על בגידה לפי תרבויות ונראה כי הטורקים לא טומנים ידם בצלחת, הישראלים לעומתם שקרנים.

מודל הפאי מימין מראה את כל הסיבות לסיום מערכות יחסים- מסקס גרוע ועד אובדן הניצוץ.

30% אמרו סיבות שונות ועורכי המחקר מניחים כי אנשים מרגישים נורא שונים.

בסופו של התרשים, 5.8 % מהאנשים מתים מבלי להיות נשואים.

שכאשר חושבים על זה, זה נשמע כמו אפשרות טובה במקרים מסוימים.

מה שלא יהיה שהיה במזל טוב.

שיתוף ורשתות חברתיות:
  • Print this article!
  • Digg
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • E-mail this story to a friend!
  • LinkedIn
  • TwitThis

אינפוגרפיקה

מילים, עיצוב 4 תגובות »

אני אוהבת מילים.

לאחרונה יצא לי להכיר מילה חדשה: אינפוגרפיקה. אני לוקחת לעצמי את החירות לכתוב אותה בעברית כי כמו שניתן להבין זה הינו אך בעברית ובאנגלית.

המילה היא צירוף של שתי מילים: אינפורמציה+גרפיקה. חובבי האינפוגרפיקה פורסים את ידיעותיהם במגוון תחומים.

בתור התחלה מצאתי אחת מעניינת הבוחנת את מגוון האפשרויות במערכות יחסים אינטימיות. המון מידע. מסתבר.

האם אתם מכירים אנשים שעוסקים באינפוגרפיקה בעברית?

איזה מידע אתם הייתם בוחרים לפרוס?

שיתוף ורשתות חברתיות:
  • Print this article!
  • Digg
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • E-mail this story to a friend!
  • LinkedIn
  • TwitThis

שנה של יצירתיות: לצחוק. לבכות. להזדהות. (תודה לאליזבת גילברט)

יחסי ציבור, ספרים, סרטים 2 תגובות »

 

ביום ההולדת הלפני אחרון קבלתי את הספר לאכול. להתפלל. לאהוב (כמה עותקים החלפתי). לא התלהבתי למרות הביקורות הנלהבות של כמה מחברותיי (סלחתי לא החלפתי). השתעממתי ונשברתי אי שם בבאלי והמשכתי את חיי.

אתמול הייתי בסרט. מתה על ג'וליה רוברטס. סיפור של שנים. נפגשנו כמו חברות טובות שלא יצא להן לשמור על קשר ושמחתי לגלות שהיא בת 42 אמיתית. מקרוב קצת קמטוטים, ספק נמשים ספק פגמנטציה קלה, הזרועות אנושיות ולפעמים היא לא נראת משהו. כמובן שג'וליה היא עדיין ג'וליה, גבוהה, רזה עם צחוקה הממותג (כך קראתי בעיתון בבקורת של ענת לב אדלר הבוקר ב"ידיעות אחרונות").

מאחר ולא בביקורת סרטים עסקינן אודה בפה מלא שנהניתי. יש סרטים גרועים אבסולוטית ויש טיימנג  ויש את  המקומות קסומים (ניו יורק, אטליה, הודו, באלי), הצילומים, הבגדים וכמובן ג'וליה. התאים לי סרט בנות עם חברה טובה. התאים לי לצחוק. לבכות. להזדהות.  עם תובנות כאלה ואחרות שכולנו דשות בהן בתדירות יותר גבוהה מהליכה לחדר כושר.

אבל זה לא העניין. זאת הייתה סגירה של הצורך להגן על ג'וליה (מה שלא חשתי בסקס והעיר הגדולה 2 לדוגמא) והדרדרותה המקצועית כמו שהגדירו העיתונאיות המלומדות,  ומיציתי.

מצרפת הרצאה של ליז גילברט, שאגב נשמעת יותר משעשעת ומעניינת ומהספר שלה, בה היא מדברת על כתיבה ויצירתיות, הקישור בין הסבל והיצירה. היא סוקרת את ההתייחסות לאומן וליצירה לאורך השנים ובוחנת מודלים להתמודדות עם הסיכונים הרגשיים בעיסוק ביצירה. ביון וברומא העתיקה- מקור היצירתיות היה אלוהי, חוץ גופי, Genius, קסום. לעומת זאת ברנסנס הקריאטיביות מקורה היה רציונאלי ה"אני". ובתרגום גס ההבדל הוא בין "להיות גאון" במקום ש"יש לך גאון". את המודל הזה היא מבטלת כי לדעתה הוא מעמיס יותר מידי אחריות על היוצר וטוענת שזה דפק אותם לאורך השנים. בסוף היא נותנת את הפתרון שלה. אהבתי.

לשנה החדשה אני מאחלת לי לאכול. להתפלל. לאהוב והלוואי שהכתיבה שלי תגרום לנשים ואנשים לצחוק. לבכות. להזדהות ולהפוך רב מכר עולמי ולפחד פחד מוות מהצלחת הספר השני. ואם ילהקו את ג'וליה רוברטס לשחק בתפקיד ראשי, אני אתמודד עם צחוקה הממותג.

גמר חתימה טובה.

 

שיתוף ורשתות חברתיות:
  • Print this article!
  • Digg
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • E-mail this story to a friend!
  • LinkedIn
  • TwitThis

הורות מלוות או ארוכה הדרך לפארק הירדן

ילדים, כתיבה יצירתית 8 תגובות »

לאחר טראומת מחנה פסח של צאצאנו הרכים החלטנו שהפעם אנחנו נוסעות לבדוק מה קורה בשטח. שתי אמהות יצאו לדרך בים בם בום.

ארזנו את הילדים שילחנו אותם בבוקרו של יום, נתנו להם להתרחק קצת ויצאנו לדרך בצהרי יום. ליתר דיוק, רבע לשלוש.

בקניון השרון בנתניה הצטיידנו בעוד קצת "צ'ופרים". שיהיה. לפולניות מתארחות לא נעים לבוא בידיים ריקות מרחוק.

עכשיו יצאנו באמת אל הדרך. הרוח מבדרת את שערותינו, המוסיקה מפזזת ואנחנו מזייפות כאילו אין סולם תווים בעולם, מרגישות חופשיות, מאושרות

ןצעירות בעשרים שנה (עם רכב מהעבודה של הבעל). ברמת ישי עצרנו לארוחת צהריים מאוחרת. לעסנו לאט.

מימי לא התקשרו אלי כל כך הרבה אמהות טרודות בשאלה: "מה נשמע? מה קורה? ראיתן את הילדים שלי? הגעתן?"

"הכול מעולה. פשוט נהנות מכול רגע. אההה הילדים, לא ראינו, עוד לא הגענו."

לא יודעת להסביר מה היה בדיוק באותן חמש שעות באותה נסיעה סתמית לכאורה שנטע בנו את התחושה המדגדגת כי לחופש נולדנו(פעם). שילוב של טיול שנתי ו"תלמה ולואיז" בלי החלק עם בראד פיט והקפיצה בסוף אל הסוף. בלי ילדים במושב האחורי, בלי "מתי נגיע?", בלי הפסקות פיפי, בלי "אימא היא מציקה לי" רק אנחנו והכנרת.

הויי כנרת שלי מעולם לא נראתה עגולה יותר. רטובה יותר. מזמינה יותר. אז מתחנו את התענוג עוד קצת עוד כוס תה עם נענע אצל עלי על שפת הכנרת בכפר מנחם.

בשמונה בערב הגענו. בזכות שעון הקיץ היה עוד אור. ראינו את שלל ילדנו וילדי חברותינו. כאמור, נפרדנו מהם לפני 12 שעות תמימות אבל לצפון זמן משלו. והם השתנו האמת. עייפים יותר, מלוכלכים יותר ואפילו אוהבים יותר. אמהות שרואים משם לא רואים מכאן.

נשקנו וחיבקנו, מחינו דמעה, קלענו צמה, התעניינו במסלול, בדקנו את סידורי השינה, קבלנו דיווח מפורט על תפריט ארוחת הערב.

ואז התחילה הם נקראו לפעילות הערב. לא ברור לי עד עכשיו מה היה שם אבל זה קשור במילה "מורל". כל הקטע של מורל הוא מקרה קלאסי של המורל קם על יוצרו. אם פעם המורל היה בין לבין, הדבק, הפרסומות בין המשמעות והפעילות היום המורל הוא העיקר. הוא המשמעות. הוא הפעילות. אני לא יודעת אם זה דינה של התנועה או שאני כבר זקנה לא מבינה אבל זאת עובדה.

בינתיים, סיימנו את שיחות הדיווח מהשטח לכל המתעניינות (כן הוא קיבל את האוכל, הוא עייף, לא כואב לו, כן כואב לו). בדמיוני כבר ראיתי אותנו חוזרות הביתה כששתינו דוחפות את הרכב עמוס 17 ילדים שרצו לחזור איתנו הביתה. אז הגיעה שעת השינה- התמקמנו במרכזו של המחנה. נפחנו מזרונים. דיווחנו לצאצאים שאנחנו פה אם צריכים אותנו באמצע הלילה וכיבוי אורות. ישנו כמו מרמיטות בוגרות. הסנדוויצ'ית לצידי.

התעוררנו בשש בבוקר. העולם היה שקט והילדים גם. נהנו מרגעי חסד דוממים אחרונים לפני תחילת "המורל" שימשך עד סופו של יום.

חלקנו פת שחרית של שני ביסקוויטים מודבקים בשחר העולה, מעדן שלא נס ליחו ותה דלוח גם. לקחנו בגדים רטובים ומסריחים מטיול יום אתמול, חילצנו סנדוויצ'ים מעוכים מאתמול ונפרדנו בזריזות לפני שהרהורי חרטה וגעגועים הביתה יקצרו את המחנה בשני שליש.

הדרך חזרה הייתה קצרה בצורה משמעותית. עם טרמפיסט משלשל  כבר לא יכולנו להתמסר לקטע הקולינארי. קפה קצר בתחנת דלק ובעשר היינו בבית. קצת כמו לחזור מחוץ לארץ אחרת.

אנחנו כבר מתכננות את הטיול הבא. בלי תירוצים של לבקר את הילדים פשוט לקום ולנסוע. כן אפילו עם שק שינה.

כיפת השמיים מעולם לא נראתה כה גבוהה, קסומה ומנצנצת. יותר גבוהה מכל תקרת צימר.

אתם מוזמנות. אנחנו לא מחכות עד העונג הבא או המחנה הבא מה שיבוא קודם.

הילדים בכל אופן חוזרים מחר. אחרי עוד לילה עם כוכבים.

נ.ב

טלפון קורע לב ושטוף דמעות לא נחסך ממני בשעה עשר בלילה בבקשה נואשת שאבוא לחלץ.גייסתי את מעט קור הרוח שלי במצבים מסוג זה וברכתי בלילה טוב. שעה לאחר מכן הרגעתי את מצפוני (כאחת האימהות) בשיחה לאמא מלווה שנותרה אישרה שנרגעו הרוחות והן כרגע מתכננות "לילה לבן".

שיתוף ורשתות חברתיות:
  • Print this article!
  • Digg
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • E-mail this story to a friend!
  • LinkedIn
  • TwitThis
להכנס RSS תגובות RSS פוסטים